קשה לי עדיין למצא את הכוח לסכם את אשר עברנו. מידי פעם בריצה חשבתי על הרגע הזה, הרגע בו הכל יסתיים והסיכומים יחלו. אפילו מצאתי את עצמי מתכנן מה לכתוב וברגעים מסויימים ובמרוצת השעות אפילו הצלחתי לכתוב במוחי פוסטים מלאים וברורים ועכשיו ברגע זה אני לא מוצא את הדרך להתחיל. עדיין לא.
שעלה רעיון הפרוייקט, היה לי ברור שהפן הלוגיסטי הינו אחד מהאתגרים הגדולים של הפרוייקט. ביחד עם רועי אחי היקר ראיתי את הסרט על חציית הסהרה, ורועי נשבה בקסם הפרוייקט והסכים מיד ללוות אתנו. לא הוא ולא אנחנו שיערנו את גודל האחריות שרועי לקח על עצמו.
לאחר יום או יומיים, למשימה חבר ירון, אחי הבכור והיקר, וביחד עם רועי הפכו לצוות הליווי של הפרוייקט. קשה להסביר מה זה צוות ליווי…זה בעצם הכל!
מידת ההשקעה, האהבה, הדאגה והיחס עלו על כל דמיון.
ברגעים הקשים הם אלו שתמכו,
כיסו אתנו עם שמיכות ומעילים שהיה קר,
עיסו אתנו שהיינו תפוסים,
הגישו לנו ארוחות,
סדרו לנו מיטות,
סחבו את התיקים שלנו לאוהל ובחזרה,
כיבסו לנו את הבגדים,
בנו מאהל פעמיים ביום כל פעם במקום אחר,
חיכו עם מרק חם שהיה קר,
פינקו בקפה ולחם בבוקר,
דאגו למצרכים,
עבדו ועבדו ועבדו והכל שנצליח.
ברגעים הקשים בריצה שהכל כבר כאב, מה שהחזיק אותנו תמיד היתה הידיעה שבסיום כל מקטע הם שם עבורנו, לאיפה שלא נגיע הם שם מחכים עם חיוך, פינה חמה חלקת אלוהים קטנה – עיר המקלט שלנו בין הריצות. ללא הידיעה שמחכים לך ודואגים לך לא ניתן לעמוד באתגר שכזה.
היה לי ממש כיף לראות מהצד איך אט אט ליאור מוצא את מקומו במשפחה המורחבת, ואתם בעדינות ובאותה מסירות מרחיבים את דאגתכם ואהבתכם אליו ומקבלים אותו בטבעיות לשבט ה"אחים".
למדתי המון במסע הזה, אבל יותר מכל היה זה עבורי דוגמא נוספת למה אפשר להגיע עם אהבת אחים לבית קנטור.
אני אסיר תודה ואין מילים שיצליחו לבטא את זה.
חיבוק גדול לשניכם – תודה.
כתיבת תגובה