רגבי אדמה מהודקים במרחקי פסיעה מקבילים לאורך ישראל מספרים את סיפור המסע והחברות של ליאור וזהר. עליות, שבילים, שדות, ערפילי בוקר, שמש קופחת, גשם שוטף, ומחשך הליל ללא ירח ליוו את הרצים. מנוף ירוק צפוני למדבר (סהרתי?!), ליאור וזהר הגשימו חלום ובמסעם הפך גם לחלומי. יצאתי נשכר בחברה מדהימה של אחיי היקרים, ליאור ומשפחתו, והתוודתי לישראלים יפים שגרמו לי להיות גאה להכירם.
טירוף!, אובססיה!, מזוכיזם!,… הם מקצת שמות תואר שליוו את מסע. מה יוצא להם? עבור מה הם רצים?
מהמקום הקרוב בו שהיתי, אני יכול לשתף אתכם בהבנות קטנות שלי.
במקום של טירוף, מצאתי אהבה
במקום של אובססיה, מצאתי תשוקה
במקום של מזוכיזם, מצאתי טנגו של כאב וסיפוק בעוד פסיעה ועוד פסיעה
היש טהור מעשייה לשם עשייה – ריצה לשם ריצה
רועי היה אותו חוט איתן בו נשזרו נקודות ציון לאורך המסלול והוא שיבץ אותן במלא האחריות ואהבה. כשחיכינו רועי ואני לרצים בלילה, היבטנו לכוכבים. צבירים, גלקסיות, ערפיליות עירפלו את חושינו ושנינו החסרנו את קולו המדריך של אבינו. אני יודע עד כמה גאה היה (ומחוייך שלא רועי ולא אני זוכרים דבר מההרצאותיו באסטרונומיה. בנותינו ובנינו הם עכשיו תקוותו ותקותינו…). והינה הרצים מגיעים – תמונה לאתר, לאוכל, לאוהלים, שוב לאוכל והם נרדמים תשושים…
ניסיתי לסכם לעצמי את התחושות מהחוויה ומבליל התחושות והתמונות צפה לה העקשות הבלתי מתפשרת של קימה היום יומית משק שינה בו הדבר החם היחיד הוא אותו גיד המודלק, לקור חשוך ומקפיא. שרירים תפוסים, כאבים ממקומות עלומים הישר לתוך לפנות בוקר קנטרני. אותו לפנות בוקר בא גם עם הבטחה לזריחה מלטפת הסוחפת ליום ריצה חדש.
ליאור, זהר, רועי, וכל המשתתפים וכל הרצים – לכבוד היה לי, נעמתם לי מאוד
ומילה אחרונה; תודה, תודה לדרור אורנשטין שעדכן ללא לאות את האתר ובכך הפך את החוויה לחוויה בזמן אמת של כולנו. תודה!!
כתיבת תגובה