המקצה השלישי (יום שני למסע, יום חמישי בבוקר) מתחיל ב5:30, בוקר קריר מעל הכינרת. הרגליים מרגישות כבדות אבל הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה. אולי מחר 🙂
היום צפוי לנו יום לא פשוט – עליות, אחר כך מישור, הפסקה, מישור ולסיום עליות קשות.
אבל זה לא הקושי היחידי. העליות הראשונות קשות בהרבה ממה שחשבנו, וגם הן עוברות בסוף. הנוף המהמם מלמעלה שווה את הקושי, ואנחנו מתחילים לרוץ במטעי זיתים. נהג טרקטור המוביל עגלה עם שלוש נשים עובר אותנו, וכולם מאוד נהנים מהמראה שזימנו להם הבוקר. גם אנחנו שמחים.. עד הירידה הבאה.
זה לא שאנחנו לא אוהבים ירידות (אנחנו לא), אבל אם עכשיו יורדים, אז מתישהו נצטרך לעלות, שוב. חושקים שיניים, ממשיכים. ואז סובלים בעליה הבאה.
ואז מגיע המישור, שמתברר כלא פשוט כמו שקיוונו, הוא כולו נוטה על הצד בזוית, כמו חוף ים, ויש לנו בערך 15 קמ כאלה. אבל אני כבר נכנס כאן לקצב שלי.. עוברות להן הדקות ואני לא שם לב. חושב על הכל – עבודה, יחסים, חברויות, טכנולוגיה ואה, כן, גם על הריצה עצמה. 🙂 אני שקוע כל כך לפעמים עד שזהר מתלונן שאני לא מדבר איתו, ואני רואה שהיה שקט ב20 דקות האחרונות.
האם אני מוצא את השלווה שבריה המישורית, השקטה, זו שזהר אוהב ואני לא מסתדר איתה?
כתיבת תגובה