יום שני הגדול. גדול. חשבתי שהקושי האמיתי יתחיל היום, עם העייפות והתשישות, אבל פיזית דווקא לא היה נורא בכלל. כן, כאב, והקצב ירד בכמה שניות לקמ, אבל בקטנה, במרחקים והזמנים שאנחנו מדברים עליהם.
אבל המישורים הגדולים, הריצה הקבועה והעובדה שקשה כבר, אחרי 13 שעות, למצא המון נושאי שיחה, ואני שוקע לאט לאט לתוך הזון. לא רק שאני נמצא שם, אני והריצה שלי, צעד אחר צעד, אלא גם היציאות החוצה לדיבור עם זהר, לאכול, לקשקש, ואז חזרה לאיזור – במהירות ובמדויק, מראים לי שאני נכנס למקום טוב.
פתאום אני מבין את גודל המשימה שלקחנו עלינו, אבל בדיוק באותו הרגע אני מבין עוד משהו חשוב: אנחנו עומדים לסיים אותה. אין כאן שאלה בכלל. להתרכז ולעשות כל מה שעשיתי עד עכשיו: לרוץ בקצב, לאכול טוב, וכשלא רצים – לאכול, לאכול, לאכול ולישון. כמות האוכל בלתי נתפסת ולא קשורה לרעב – כשהגוף שלי מאפשר אני אוכל.
כתיבת תגובה